strategic-navigation

קמפיין מדליק נח לו כעת על שלטי החוצות. שטראוס, באמצעות שלמור אבנון עמיחי, מציגים את השפה התקשורתית החדשה של המותג, ועושים זאת בדרך שובת לב כדרכם של השלמורים, זאת בעזרת פיבן , אומן ההכלאות. אה-מה-מה, משהו לא ברור בקמפיין הזה. לאן הולכת שטראוס? מה התפקיד של עלית? איך זה יראה לבסוף (פסק זמן כברנד נפרד / פסק זמן תחת הברנד עלית / פסק זמן תחת הברנד שטראוס?) בקמפיין שהוא הזדמנות גדולה וקצת מפוספסת בעיני לעשות סדר בקטגוריות ובמותגים השונים, התשובות כנראה יצטרכו לחכות לסוף המהלך , ואני בטוח שהם יהיו טובות. אבל בכלל התחלתי את הפוסט הזה כדי להציג כמה דוגמאות "מקבילות פיבן" מהעולם (להקליק כדי לראות בגדול), שמשתמשות בעקרון ההרכבה . מעניין הוא השימוש השונה של כל קמפיין בטכניקה המורכבת הזו, כאשר מטרת העל נשארת זהה: הצגת שפע באמצעות בניית עולם שלם של פרטים במרכיבים יצירה חדשה הדוגמה הראשונה היא של קמפיין המציג את כל הרעות החולות שאנו מכניסים לבטן. לא להיבהל. הדוגמה השניה היא של כל בעלי החיים שתוכל לפגוש, אם רק תקפוץ אלינו לאקווריום ואחרון חביב (שעלול לעורר בצמחונים דחף מיידי

לפני שלוש שנים נפל דבר בישראל. מפלגת קדימה נולדה במוחו של פרסומאי, ראובן אדלר, שהבין שיש מותג יותר חזק מהליכוד: אריאל שרון. אדלר שיכנע את שרון, סיפק לו את אחד מהשמות שטובים ביותר שיכולים להיות למפלגה, ויצר עם צוות מומחים שפה מפורטת ומסרים תקשורתיים (שלאחר השבץ של שרון עברו טרנספורמציה מהירה ל-"דרך שרון") שכללו חוץ מעבודה פרסומית-שיווקית גם התערבות ממשית ברשימת התנועה לכנסת (ראו " כל אנשי הקמפיין "), הצנעת חברי כנסת מסויימים והכל תחת מותג העל - שרון. "דרך שרון". שימו לב לספריה המצונזרת מאחורי אולמרט (01:42) המהדורה הכושלת של הציונות הדתית שלוש שנים עברו, והנה - מפלגה נוספת מנסה להיווצר יש מאין. מפלגת "הבית היהודי". עשרות מובילי דעה מהציבור הדתי לאומי יושבים זה עתה ומרכיבים את הרשימה לכנסת, שתהווה תחליף למפד"ל ולאיחוד הלאומי. כמעט חודש חלף, ונראה כי אין טעות שלא נעשתה בדרך (עוד לפני שדיברנו על כך שאין פריימריס): במקום להקים צוות שיווק ופרסום מקצועי כשותף למלאכת בניית המפלגה, אנשי ציבור ועסקנים שונים ומכובדים הפכו לוועדה מסדרת סטייל שנות השמונ

הבחירות בפתח, צוותי החשיבה של המפלגות והמועמדים השונים מתכנסים בחדרים רווי עשן, ומתחילים בעיסוק התשתיתי-אובססיבי לכל קמפיין מתחיל: הפרחת סלוגנים לטובת המועמד / המפלגה. ואז - מתחיל הבלאגן: יועץ א' מושך לכיוון הבטחוני, יועץ ב' לכיוון הכלכלי- חברתי, יועץ ג' חושב שסלוגן זה סתם חארטה ובכלל הכי חשוב זה "פעילות באינטרנט כמו אובמה" ומנהל מטה השטח בכלל לא מבין מה זה סלוגן. ואז עוצרים הכל, עושים סקר כמותי (והמהדרין - איכותני (קבוצות מיקוד)), מקריאים את התוצאות - שרק עוזרות לכל צד להתבצר בעמדתו. מה עושים? איך בוחרים סלוגן, ומהו סלוגן בחירות טוב? את המילה סלוגן הייתי מציע ראשית כל להחליף בכינוי "ראש החנית" (שהרי במלחמה - כמו במלחמה), ולהעמיד כל סלוגן במבחן "כוס המים" (מעין elevator pitch): כשפעיל שטח דופק על דלת, הסלוגן אמור לייצר לו את משפט הפתיחה, את הבידול, את הDNA של המסר בשורה אחת קצרצרה. את - "למה לבחור דווקא ב... ולא ב... כי....", ואם הוא הצליח לסקרן ממילא נפתחה כבר הדלת וממילא הציעו לו גם כוס מים, והדרך ללב הבוחר קצרה יותר. תראו את אובמה

בכנס חדשנות של SIT בו הייתי לא מזמן בנושא "פיתוח ובר-קיימא" (או משהו כזה), נוכחנו לדעת שפיתוח עסקי יכול להשתלב מצוין עם שמירה על הטבע. אבל היות ואמר כבר איזה חכם קדמוני שלנו - "המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (ותראו איזה ביש - לאף אחד אין מושג מי אמר את המשפט הזה) - תקראו את הדברים בעצמכם ועל עוד בבלוג החדש של SIT. שווה להכיר, שווה לקרוא: המון ידע וכיווני חשיבה מרעננים: http://www.sitsite.com/blog/

לעשות סרטים זאת מלאכה שאין קשה ממנה, אכזרית ממנה, מתסכלת ממנה, שכוללת פוליטיקה ואמנות, משאבים כספיים, יכולות קוגנטיביות-חברתיות-רגשיות מפותחות. זוהי אמנות שדורשת הבנה בהפקה, בצילום, בכסף, בטכנולוגיה, במשחק, בהיסטוריה ובעוד אלף ואחד פרטים קטנטנים שירכיבו יצירה אחת. אבל אחרי הסרט הזה (שלא בטוח שתראו ואם תראו לא בטוח שתאהבו ואם תאהבו לא בטוח שתבינו, אבל כל כך שווה לנסות ), אחרי הסרט הזה, יו, איך בא לי לחזור ולעשות סרטים.

ערב ראש השנה, וקמפיינים רבים של צדקה ועזרה לנזקקים רצים ברחובות, כאשר רוב העמותות מפרסמות בצורה שמרנית למדי: פרסום בערוצי המדיה הרגילים, בקשה קלאסית לתרומה, מס' כרטיס אשראי ... וזהו. אך תראו מה קורה שמחברים תובנה צרכנית לצורך אמיתי וכואב, לבין מחשבה יצירתית ופורצת גבולות: UNICEF , אולי ארגון העזרה הגדול בעולם, ניצב בפני בעיה חמורה: המים המזוהמים במדינות העולם השלישי גורמים לתמותה אדירה, לעולם לא אכפת - ומה שצריך הוא כמובן תקציב (ויצירת מודעות לבעיה). במהלך מבריק שנערך בשנתיים האחרונות, החליטה חברת הפרסום DROGA5 לפרסם את הצורך למים באמצעות מים, ופשוט למתג - מי ברז רגילים. במהלך תקשורתי ענק, כאשר על כל כוס מים פשוטה במספר עצום של מסעדות וחברות נתרם דולר אחד, נעשתה הסטוריה: נאספו סכומי עתק, נוצרה חשיפה אדירה, וכמובן - ניצלו חיים. פירוט נרחב יותר וסרט מצוין על המהלך תמצאו כאן .

שיר ישן ששמעתי בשעת לילה מאוחרת, הזכיר לי קמפיין קטן וחמוד לבנק לאומי שעלה בשנה האחרונה וכמה מחשבות. שימו לב עד כמה הקמפיין הזה יוצא דופן מקמפיינים רבים שעולים לאוויר: איפה לאחרונה ראיתם והרגשתם פריפריה כמו מצפה רמון בלב הקונצנזוס הסמוי - הפרסומות מתי לאחרונה ראיתם ערבי / חרדי / מתנחל / ערס / בפרסומת - ולא כדי שהוא יציג את הקלישאה הצפויה שהוא אמור לייצג. מתי ראיתם את אופקים, שדרות, מצפה רמון או סתם את הגליל כתמונת רקע לקמפיין, כתחליף למשפחה הקלאסית (2 ילדים, אבא אמא ובית יפה) והמשעממת עד שחיקה של עוף טוב, בזק ועוד  

קהלים שונים מהציבוריות הישראלית מחפשים זמן רב את הדרך אל לב הקונצנזוס, זאת במטרה לקבל הכרה מסויימת, סתם חיבה, חום או תרומה כספית - החל מהמיעוט הערבי, המגזר החרדי, המתנחלים ועוד. אך לא רק שהדרך (אם קיימת כזו) ארוכה ומסובכת, לפעמים נוטים לחשוב שקמפיין פרסומי טוב, גדול ויקר, "מיתוג מחדש" או כמה מודעות יפות, יזיזו משהו למישהו (וראו ערך קמפיינים שונים וחשובים בנושא קירוב לבבות (קרן אביחי), נגד ההתנתקות (הכתומים), יחס לאתיופים ולנזקקים (לתת), ועוד רבים וטובים). לעומת זאת, סדרה טובה בטלוויזיה (ולא רק בפריים-טיים), שעלותה זניחה יחסית לקמפיין גדול, יכולה לשנות תפיסות ועמדות לגבי שלל נושאים, ובעוצמה גדולה פי כמה: ע"פ מחקר של "גיאוקרטוגרפיה", הסדרה "מרחק נגיעה" הביאה לשינוי תפיסות ועמדות בהיקף שהינו בגדר חלום לגבי כל מעצב מדיניות ופרסומאי: אין בנמצא שום קמפיין שיוכל לשנות כך דעות ותפיסות בנושאים שונים (ובזמן מועט כל כך). Google Insights for Search , הכלי החדש מבית גוגל שדוגם טרנדים וחיפוש ערכים, עוזר להמחיש בצורה מסויימת את העוצמה של המסרים כאשר הם מגיעים מהמיינ

יש לי קרוקס בבית. כן, כמו לכולנו. זה נוח, קל ועמיד, אבל יש לי קרוקס בבית , לא על הרגל שלי עכשיו, וזה אומר משהו על ההחמצה הגדולה של המותג הזה, שמנייתו התרסקה לאחרונה , מותג שמהווה בעיני תמצית סיפור של החמצה שיווקית. זה התחיל בבאאז אמיתי, כזה שכל פרסומאי חולם עליו: "שמעת על הסנדל/ הכפכף/ הנעל המכוערת הזו שהיא כל כך נוחה?" / "שמעתי שזה התחיל כניסוי לנעלי ספנים/ טבחים/ אחיות בקנדה/ הולנד/ פינלנד" - והמשיך לתופעה שלא היה ניתן להתעלם ממנה בקיץ 06-07: לכולם היה קרוקס: מוצר מכוער עד אימה, ונוח ללא מתחרים. בשלב הזה, היה לקרוקס הכל: ציבור נאמנים-מאמינים, יחסי ציבור חינם ומכירות בשמיים, וגם פיתוח מוצרים משלימים ומוצרים חדשים לחלוטין. אך משהו אחד היה חסר עוד מההתחלה. קרוקס באה לעולם עם בשורה אדירה: מוצר-מותג, שב-DNA שלו מתחבא סיפור גדול על העולם המודרני, סיפור שיוצריו של "שרק" הצליחו להנחיל לצופי הסרט: לא כל מה שנראה מכוער - "מכוער". לא חשוב מה שאתם רואים, חשוב מה שאתם מרגישים, ובמילים אחרות - החיצוניות פשוט לא מעניינת. האינדווידואליות והעצמאות IN, המיינסטרי

פרינטים (טובים) הם בעיני קריאייטיב מעניין הרבה יותר מסרט או באנר. בפרניט טוב יוצר המודעה מזכך בפריים אחד את כל הסיפור. זה הרבה יותר קשה, והרבה יותר מעניין. אני אוהב את המודעה הזאת. למה? 1. העיצוב. תראו איך עיצוב מכוניות הפך למרדף אחרי הפריים הקפוא של כריש לפני תקיפה. רכבים מעוצבים רבים (מעולם הפרימיום כמובן), שואבים את עוצמתם מעולם הטבע (בדגש טורפים). והנה, אחד לאחד, ניצב ה"כריש" מול... ה"חתול". נוקאאוט. 2. הקומפוזיציה. כמו בספרים. מדוייקת. נכונה. לצד החזק יש יותר, והצד השני נראה נמלט. 3. נמלט. היגואר מקבל טוויסט קטן, והולך אחורנית. פרט קטן שמספר הכל: שני מותגי פרימיום מובילים הולכים מכות, ואחד כאן ילך הביתה.

בלי להכנס לעמדה בסוגיה הכואבת והנוראה הזו של החזרת החטופים, הפרשייה הזו יכולה ללמד אותנו משהו על כוחה של מילה בעולם התקשורתי שלנו. זה התחיל נדמה לי עם הקמפיין של שלמור, המשיך בכל ציטוט ואחר-כך כבר איש לא דיבר אחרת: לא "חיילים" חזרו הביתה או נחטפו או נרצחו במארב. לא "חטופים". לא "שבויים". לא (לצערנו בסוף כן) "הרוגים". בנים. הבן שלי. הבן שלך. מילה קרובה. כואב. דוקר בלב. כמו המשפחה השכולה שלי, שמההתחלה ההיא המזוויעה, לא רק מהיום כמו למשפחות רגב וגולדווסר, יש לה קבר לפקוד (ורוצח שאולי ישתחרר בקרוב).

בנקסי (banksy) הוא אמן גרפיטי ענק בעיני, שמגיח משום מקום, תוקף קיר ונעלם לאחר שהשאיר מאחוריו יצירת אמנות , והוא כל כך מסקרן עד שבירושלים קמו לו חיקויים זולים (באמת זולים), שמונצחים על קירות נוקטורנו ובית להקת המחול ורטיגו. העבודה הזו של בנקסי מגלמת את השינוי שחל בנו - הצרכנים המודרניים (שינוי שבעצם לא התרחש כלל): את הממותה החליפה הפרה והסוס שהתחלפו ברכב פורד מודל T וטלגרף שהתחלפו בתורם באייפון דור שלוש וחצי ונייקי. לא השתננו בהרבה.

"כל אנשי הקמפיין" הוא סרט חובה. חובה לכל אזרח בישראל, עד כדי כך שיש לחוקק חוק שכל אזרח המעוניין להצביע בבחירות, חייב להיבחן עליו בעל-פה. הסרט הזה, שמצד אחד הולך ומתיישן ומצד שני רלוונטי עד כאב, מראה את הפרצוף שלנו, של מדינת ישראל על שלל שריה, ראשיה ויועציה, שכמו הגיבור הסמוי של הסרט, שרויה עמוק עמוק בקומה, ומסתחררת בין ספין לספין. לצפייה בסרט הקליקו כאן

גופי אופוזיציה שונים חיים על שלילת הצד השני, וכטקטיקה תקשורתית, וקל וחומר כאסטרטגיה - זה בסדר גמור שאתה נגד. אבל כשאין לך אלטרנטיבה וכשאתה לא מציע משנה סדורה, אסטרטגיית הנגד הופכת לחרב פיפיות, חוזרת כבומרנג אל נושא המסר, ומשאירה טעם מר בפה: יופי. הצלחתם להפחיד אותי. מה עכשיו? ולמה אני כותב על זה בכלל? לאחרונה הפסידה החברה להגנת הטבע במאבק סביבתי שנוי במחלוקת אליו יצאה בחבל לכיש, ומאבק חשוב פי כמה שהולך וקורם עור וגידים - על עתיד הערבה, עלול לזכות בהפסד דומה, וחבל. ומהי באמת טקטיקה אחרת עם סכויי הצלחה גדולים יותר? תכנית גרנדיוזית פי כמה מישוב קטן בחבל לכיש - תכנית ספדי, נבלמה בזכות אישה אחת חרוצה ואסטרטגיה של אלטרנטיבה: נעמי צור הקימה את "ירושלים בת-קיימא" - קואליציה בת 60 ארגונים וועדי פעולה ברחבי הבירה, שבדקו דונם דונם את קרקעות ירושלים, הציעו אלטרנטיבות להכחדת הטבע האחרון של העיר, ולבסוף - התכנית ירדה מהפרק. ואפרופו נגטיב, גרינפיס, האחות הגדולה והמיליטנטית מהעולם הגדול, לוקה גם היא באלימות יתר במסרים שלה (דוגמה בסרטון הבא. לא מומלץ להורים), מה שגורם לי לקוות שימצאו כבר

לא הייתי בגמר האפי אתמול, אבל העבודות שזכו אתמול ראויות לפרס. לקסוס הראו לכולם מה הרבה כסף וניתוח נכון יכולים לעשות, וכך כל עבודה שזכתה. כבוד. לא הייתי בגמר האפ"י אתמול למרות שהייתי בטוח שזאת טעות שמייד תתברר. הבאנו גידול של 50% ללקוח . הכנסנו אותו לעולם של גדולים ממנו בכמה מידות, ואולי, רק אולי, הפוליטיקה ניצחה את התוצאות. לא נורא. ג'ון אדאמס ניסה 3 פעמים, וגם אובמה עוד לא בבית הלבן. אפ"י 2009 מתקרב, שדה המערכה כבר כאן, ואני חוזר לקרב.

מעשה במעצב מוכשר בעל עיני נץ, שקלט משהו מוזר על עטיפת הקרחון שאכל, והתוצאה לפניכם. תשובות מעניינות על החיבור / העתקה וכל הקשר בין תנובה לנסטלה יתקבלו בברכה. ותודה לרוברט מיזיקובסקי הקוסם

נתחיל מהסוף. בסרטון הקצר המצורף מובטחות לכם 77 שניות של צמרמורת. 77 שניות של פגישה עם עוצמה מנהיגותית, חזון ברור, כריזמה פנטסטית וחוסר פחד. ישראל ערב בחירות. אין כיוון. אין דרך. אין חזון. אין מנהיג, ורק הספינולוגים מבשלים את הספין הבא, ואלה הם הקולגות שלי למקצוע. לזכרו של חלום שהוגשם. מרטין לות'ר קינג, נאום אחרון.

מאמר קצר ב- 'גלובס' של שרון מולדאבי, לקח אותי הבוקר למחוזות חדשים ומיוחדים, ולמחשבות על התרבות שלנו כאן. להקת מוזיקת עולם שמקורה בדרום מדבר סהרה, במאלי, הצליחה לרגש את שרון ואותי במוזיקה בעלת משב רוח רענן ולא צפוי, בעולם בו שולטת גלגל"צ, הפלייליסט הוא בחזקת כתבי הקודש, ולמשמע כל שיר חדש שהרגע יצא - אתה שואל את עצמך איפה לעזאזל שמעתי אותו כבר. ומה כל זה קשור לפרסום? תראו את סלקום ווליום. אורנג' והעבודה העברית. התרבות שמייצרות החברות המסחריות הללו הפכה את אביב גפן מאומן לגימיק, ושירי עבר הפכו למוזיקה שבלונית וטחונה עד דק בידי אורנג'. והאלטרנטיבה? היא קיימת בכמה אופנים. אחת מהן היא מוזיקה ישראלית-יהודית (שאפילו השם שמגדיר אותה זמני לחלוטין), שנובעת מהמקורות הכי קדומים, ושפורטת על המיתרים האמתיים שלנו (עד כמה שלא פוליטקלי-קורקט עדיין לומר את זה בקול): אביתר בנאי-ויונתן רזאל, אהוד בנאי והפיוטים, סיני תור ועוד. ובינתיים, תראו מה יוצא כשלהקה מחליטה להתחבר לעבר שלה ולסיפור שלה, ובגדול: Tinariwen - Aman Iman

העיתונות החרדית מתפקדת כצנזור ראשי על התרבות והמידע של הקהילה החרדית. כך למשל, אם קמפיין מסויים עלה במדיה, יודעים הכל שהמוצרים של אותה חברה מאושרים לשימוש וצריכה, ומצד שני - חיסרון של מפרסם משמעותי (כמו אל-על עד לחודשים האחרונים ממש), מאותת על בעייה מסויימת עם החברה (ובאותו עניין - "בעיית השבת"). אבל לפעמים מתרחשות פדיחות לא נעימות שעוברות את עיני "המבקר", הצנזור של העיתון, כמו למשל בידיעה חדשותית היום, שלעולם לא הייתה מתרחשת אילו היתה רשומה בעברית (אולי כי המבקר פשוט לא יודע אנגלית...)

בספרו המצויין של ג'ארד דיימונד בשם "רובים, חיידקים ופלדה", מתמצת ג'ארד את סיפור התפתחות הציוויליזציה כפי שאנו מכירים אותה לכדי 400 עמודים מעניינים, כאשר התימה של הסיפור הוא פשוט, בדיוק כמו בעקרון החוזר בספריו המשובחים של פול אוסטר: הכל מקרה. מקריות גיאוגרפית, בוטאנית ואקלימית גרמה לציוויליזציות מסויימות להתפתח מאוד, ולאחרות לדרוך במקום ו/או להיעלם. נזכרתי בספר הזה כשהצצתי במדד המותגים המובילים בעולם. מי מחברת קוקה קולה היה מאמין שחברת אינטרנט קטנה, שבמקרה או לא במקרה המציאה את מהפיכת המידע, תוביל את רשימת המותגים העולמיים ( על פי דירוג BrandZ השנתי שמבצעת ענקית הפרסום WPP) בשנה השניה ברציפות. אבל המקריות (שאם תרצו, אפשר לקרוא לה גם השגחה עליונה או משהו דומה) לא נעצרת. מתישהו, באיזה משרד קטן אי שם בעולם, מתפתחת לה המהפיכה הבאה.

חיילת עם חצאית וכומתת ברט וחייל עם גיטרה, שנראו כאילו יצאו הרגע מהאחזות נח"ל בסיני, חילקו לי עכשיו שוקולד עלית בעיצוב רטרו צהוב של פעם (ואני ממש שפשפתי את עיני), ובכך הצטרפה עלית לגל הנוסטלגיה השוטף את ישראל בימים אלו, כאשר כל מותג שמכבד את עצמו מצטרף לחגיגה. השימוש בנוסטלגיה לבניית נדבך נוסף באבני המותג מעניינת מאוד: המותג בעצם קורץ לנו "הי, הייתי איתכם כבר אז, בימים הקסומים שהיו ואינם". מצד שני, לא כל מותג מסוגל לשחזר את אווירת "היו ימים", ונראה שקיים קו גבול סמוי העובר (בערך)בשנת 67, שלפניו כל זיכרון הוא נוסטלגיה מתקתקה, ולאחריו - עבר קרוב מדי, בו המילה "נוסטלגיה" מוחלפת במילה "מיושן".

קשה להעביר את תחושת הדחיפות שקיימת בסוגיית התחממות כדור הארץ. אנו נמצאים בתוך בשעון חול שהלך ואוזל, וסביבנו הולך וגובר השרב. בתוך כל המאומה הקיימת ומהומה העתידית לבוא, לאדם הפרטי קשה מאוד לבצע פעולות ממשיות למניעת התחממות הכדור. למרות זאת, האתר הבא (בעברית) מפרט סדרת פעולות מינימליות שאנו יכולים לעשות, ואילו חוץ מיוזמה ברוכה זו, הולך ומתגלגל בעולם רעיון המסחר בפחמן דו חמצני , שמקזז בין גופים המעוניינים לחסוך בפליטת הפחמן לבין אלו שעשו / יעשו זאת(כמה שזה נשמע הזוי - לכל חוסר יש ביקוש, גם אם זה ברכישת מכסת גז וירטואלית). ואחרי הכל, קבלו את הסרט של גרינפיס שמעביר בחדות את תחושת הזמן ההולך ונעלם בנוגע להתחממות כדור הארץ.

קרב האיתנים המתחולל עכשיו במדיה החרדית והכללית על הסיפור שמסרב לגווע אודות שפע שוק ומלחמת השבת, מספק הצצה מקיפה על כלי הנשק של כל צד: החרדים, באופן מסורתי, משתמשים בפשקווילים (גליונות נייר המודבקים על שלטים / קירות בתים) וכן בפרסום בעיתונות החרדית, "החילונים" (דודי וייסמן באמצעות שטרית גרופ) פונים אל הצרכן החילוני-מסורתי באמצעות קמפיין הנעזר גם באינטרנט("עכשיו יותר מתמיד". האומנם?), ואילו הדתיים הלאומיים, כצופים מהצד, מסקרים את שדה המערכה בעיקר באמצעות עלוני השבת. ומי ינצח? בסוף, בפגישה לילית ארוכה (בבני ברק), שתכלול עסקנים (חרדים), עורכי דין (מהצמרת), ופפארצ'י (נמרץ ומעשן), יסתיים החרם (עם נזק לכולם: לתדמית החרדית, לסטטוס קוו, לכיסים של דודי ולקשר הרופף במרקם החיים בישראל) בהודעות יח"צ לעיתונות, ויהיה גם מי שיחייך אחרון - משרדי הפרסום והיח"צ (כי שבת או לא שבת, יש עבודה).

חג הפסח הבא עלינו לטובה, הוא חג שיכול לסמן ולעורר מחדש את חג השחרור מ-"העבודה הזרה" המודרנית - החל מהסגידה למותגים, לתרבות הווירטואלית ועד להשתעבדות לעולם העבודה המודרני, באמצעות חוברת ההדרכה מיוחדת - ההגדה של פסח, אותו טקסט קדום וקסום, שמפרש בצורה מיוחדת ועמוקה גבריאל שטרנגר, פסיכולוג ואיש אשכולות, בספר מרתק בשם "מסע אל החירות - ליל הסדר כתהליך צמיחה": "עבדות מצרים פירושה להיות עבד לכלים- למסגרות, לשגרה שיוצרת אשליה שהכול בסדר, כאילו הנשמה בפנים אינה כמהה אל הא-לקות. גברים הולכים לחדר כושר, משקיעים בבגדים יוקרתיים ומתהדרים בהשכלה מרשימה, אך בפנים מרגישים ריקים, מבולבלים וחסרי שורשים. נשים לומדות לעשות קריירה, להתקשט, להיות רזות ומושכות, אך גופן נשאר חידה בעבורן, הן אינן מכירות אותו לעומק ואינן מרגישות נוח אתו. ובלב השאלה אינה נותנת מנוח: מה זה להיות גבר? מה זה להיות אישה? במצרים אין מענה לשאלות כאלה" (64). "פרעה הוא החלק שבנו שעסוק בפירעון- צבירת רכוש, מאבק ותחרות עם אחרים...מה שמעניין אותו הוא הבעלות, לא ההוויה" (מתוך הספר). יציאת מצרים מסמלת א

בחודש האחרון הציף את פרסום החוצות קמפיין חצוף ומעורר סימני שאלה: מתחרה סמוי לטוארג - ספינת הדגל הג'יפאית של פולקסווגן, הציג את עצמו ללא שם / זיהוי, ותקף חזיתית ובלי בושה את טורג' (כמו טורג', רק עם מנוע / כמו טוארג, רק לא מכוער). הגבות הורמו, הטלפונים צלצלו, תביעת דיבה כמעט הוגשה, ולבסוף נחשף הג'יפ המתחרה - טיגואן, כלא פחות מאחיו הצעיר טוארג לאותה המשפחה. בשנת 1975, פרסם פרופסור אמוץ זהבי, קרוב משפחה רחוק מאוד מאוד שלי , תאוריה חדשה ומרתקת בשם "עקרון ההכבדה", שמסבירה תופעות מוזרות בעולם הביולוגי: בקצרה - ובשפה לא מקצועית, מדובר בהתנהגות של בעלי חיים שכאורה לא משרתת אותם, אך משתלמת מכיוון בלתי צפוי. למשל - צבי מצוי, בהתקרב אליו טורף כלשהו, לא בורח - אלה נעמד וקופץ במקום בעזרת רגליו החינניות. הקושי - סיכוי רב לבזבז זמן יקר ולהטרף. המטרה האמיתית - תשדורת כלפי הטורף: "אני חזק, צעיר, בריא - עזוב אותי באימש'ך. חפש סטייק אחר". ולטיגואן. במהלך פרסומי מקורי ואמיץ (אני לא מכיר הרבה מנהלי מותג שהיו חותמים על קמפיין כזה), טיגואן תוקף בצורה דומה את המשפחה שלו.

הסרטון המרגש להלן לא שייך לעולם הפרסום, אבל מדי פעם צריך להזכר באומנות הטהורה שאנשים אחרים עושים שם בחוץ, בלי למכור לאף אחד שום דבר. הסרטון מרגש כי הוא אמיתי ויפה וגם כואב, וכל מילה מיותרת.

זהו. הטפסים להגשת האפ"י נשלחו, ואפשר כבר לחשוף את התיק עליו עבדתי במאמץ רב - גלידות ריאו. וזו הסיפור בתמצית מרוכזת במיוחד: "קיץ 2007 במגזר החרדי. ריאו שולטת בשוק הגלידות. נסטלה הענקית עומדת להכנס לשוק, ומכריזה כי תדרוס כל דבר העומד בדרך בעזרת תקציבי ענק ומוצרים כשרים במיוחד (אנחנו במגזר החרדי, לא לשכוח), ואילו בצד ממתין בשקט הענק הגדול יותר - שטראוס, שעלול להצטרף לחגיגה ולנגוס בכולם. ריאו נמצאת במצב לא נעים. היא עלולה לאבד נתחי שוק משמעותיים, בטח בגלל שהיא נתפסת כגלידה פחות טובה (בפרמטרים שונים) מנסטלה, היא מעולם לא יצאה למסע פרסום כלשהו, וללא ספק: לנסטלה יכולות אדירות אל מול ריאו. בנקודת פתיחה זו נרקחה (לאחר מחקר איכותני-כמותי מעמיק) האסטרטגיה: כשכולם בעולם הגלידות מדברים על פינוק אישי-אגוצנטרי, ריאו מדברת על העולם המשפחתי. על החויה החרדית של הישיבה אחרי סעודת שבת בבוקר, והנאה מגלידה לכל המשפחה אחרי צ'ונט טוב, והכל מתומצת במסר פרסומי אחד וחד: גלידות ריאו. פינוק משפחתי. מהאסטרטגיה הזו (ומהמחשבה שכאשר עומדים מולך ענקים, כדאי להפתיע כמה שיותר) נגזרה הטקטיקה: פעילות רחוב, מח

נכון. לא כתבתי בשבוע האחרון דבר, ולכל הסקרנים נכונה אכזבה קלה. לא להתייאש. אני עובד עכשיו על הגשת פרוייקט לתחרות האפ"י - מה שגוזל לי כל שניה מיותרת (ועל הפרויקט עצמו אכתוב בהמשך. שווה)

בביצת הפרסום נולד החודש צפרדע ירוק, שבעיני הפך מיד לנסיך: מקאן גרין . משרד פרסום שיתמחה בפרסום ירוק ואקולוגי, כאשר כל רוחות השמיים מרמזות שלשם הולך העתיד: התפתחות תעשיית ה-"גרינטק", משבר האנרגיה ואפילו הנובל של אל גור. וחוץ מהכל, פשוט אין לנו ברירה. העתיד חייב להיות ירוק יותר, גם בפרסום. מזל טוב. (ולא, לא שכחתי, אל דאגה. בפעם אחרת אכתוב על הכסות הירוקה והשקרית שעוטים עליהם תאגידים רבים כדי להטעות את הצרכן התמים, משל היו זיקית)

לאחר הפעילות המדליקה באוסטרליה, שעת כיבוי האורות מגיעה לישראל . אלה מה, ישראל אינה אוסטרליה, והמודעות הסביבתית כאן נמוכה באופן משמעותי מהאי הגדול בעולם. והיות והמדיום הוא המסר, חשבתי שניה על המסר הזה של לכבות את האור לשעה, וראבאק, כשצריך להעביר להמונים מסר של אסון מתקרב, הדבר האחרון שצריך לעשות זה להראות שהתשובה לאסון שאנו מביאים על עצמנו זה ללכת אחורה, ולהפסיק להשתמש בחשמל. זה לא יעודד שום צרכן, וישאיר את הירוקים בזירת הקקיוניות. אבל היות והתחממות כדור הארץ והכחדת החיים עליו בוערת בדמי (בבגרות באקולוגיה שעשיתי אי אז, נדמה לי שהיינו הראשונים בישראל להחשף לאיום של עליית מפלס הים, ולא תמיד היינו בטוחים שהמרצה מחובר לרצפה) והיות ועדיין לא הבאתי רעיון טוב יותר, אני מוצא את הרעיון הזה כברירת מחדל טובה גם בישראל, שלפחות תעורר סימני שאלה גדולים - והלוואי, הלוואי, תגרום לכמה שיותר אנשים לרכוש רכב היברידי, למחזר, לעשות קומפוסט וגם סתם לצאת החוצה לטיול קטן (על אופניים, כמובן) שווה צפייה: סרט קטן ומהודק על הפרויקט באוסטרליה (יש תרגום)

בגליון האחרון של businessweek סיפר העיתון לעולם על פיתוח "זרעי העתיד": כתבה מחמיאה בעליל לסיפור הלא ברור הזה שאף אחד לא יודע לאן הוא יקח אותנו, שהופך את כדור הארץ לקניון גדול ומשובט כמו מקדונלס: כל הזרעים יהיו בעתיד אותו הדבר, ומידע גנטי רב ועצום יעלם, שלא לדבר על צרות אחרות. בנשיונאל ג'אוגרפיק, עיתון בו אני כותב מדי פעם, הצגתי לא מזמן תמונה עגומה של מצב בעלי החיים לאורך שפלת החוף, ובקיצור נמרץ - הם פשוט נעלמים: את מקום המכרסמים, הציפורים והיונקים השונים מחליפים כלבים משוטטים, חתולים שהתפראו ועורבים, והמחשבה שאני בתעשייה (המרתקת הזו) שעוזרת לעולם להראות כמו שיכפול אחד ארוך גורמת לי לפעמים טיקים קטנים כאלה בצד (אבל אני מתגבר).

אילוץ מביא לפעמים (ואולי בדרך כלל) פתרונות יצירתיים לעולם. וכך, אט אט, מתפתחת לה בשקט במגזר החרדי האלטרנטיבה לטלוויזיה. רגע. לא להיבהל. התחליפים אינם באמת טלוויזיה, אבל כשאתה רעב, עדיף חטיף מכלום, לא? קבלו דוגמית של "הטלוויזיה החרדית הראשונה": 'סידיש' , דיסק צרוב על CD (כי ברוב הבתים יש מחשב, אבל לא DVD) שמסקר חודשית את המתרחש בעולם הגדול ובמגזר החרדי, בעזרתם של כוכבי התקשורת במגזר מנחם טוקר קובי סלע. הדיסק (זה שצפיתם בו כרגע הוא מספר 71 - התמקדות בנושאים סביבתיים (!)) מופץ בחנויות מוזיקה חרדיות ובדוכני עיתונים, נמכר בעשרה שקלים (ונצרב הלוך וצרוב), נושא את החותמת 'מאושר בפיקוח רבנים ואנשי חינוך', כולל אייטמים שונים (ראיון עם אורי לופוליאנסקי על הקטנועים הירוקים של עיריית ירושלים, מערך הכשרות לשנת השמיטה, תערוכת מכוניות היברידיות, מוסיקה חסידית, שעשועון בשם "אויבר חוכעם" ועוד ועוד), והוא למעשה מדיה טלוויזיונית-חדשותית כמעט יחידה למי שלא מחזיק בבית מכשיר טלוויזיה / אינטרנט רחמנא ליצלן. ואל תלכו לשום מקום (אפילו שכמעט אין שם פרסומות). הנה קטע קצר על מ

תוספת משובחת לסרטון הקודם שהייתי חייב להוסיף. בהנאה!

תראו, מדובר בהחלט בתופעה מרתקת, וזהו חלק ב' על תופעה זו ( מצ"ב חלק א' ) עם מספרים ונתונים שונים ומעניינים. אז ככה: מדובר בלמעלה מעשרים עלונים, בהפצה של עשרות אלפי עותקים לגיליון, לכמעט לכל בית כנסת בארץ החל מרמת הגולן ועד אילת. העלונים מייצגים זרמים שונים, תנועות שונות ומגמות חברתיות בקרב המגזר הדתי לאומי. כך למשל נוסד בחודשים האחרונים עלון חדש - "ארץ ישראל שלנו" כביטוי לזרם חרדל"י ימני, עלון מועצת יש"ע - "יש"ע שלנו" נוסד עם התפוררות הגושפנקה ( ותודה לויקימילון על התיקון ) ביהודה ושומרון, ואילו " ראש יהודי " ו-"מעייני הישועה" נולדו כעלונים שהם בעצם מוסד למגמת החזרה בתשובה שעולה כפורחת במגזר הדתי לאומי (ראו בצד מפה תפיסתית בלתי מחייבת למיפוי העלונים העיקריים), וגם חידושים לא חסרים: עלון "עולם קטן", המיועד לצעירים, המציא את השו"ת הסלולרי הראשון: שלח שאלה לרב בעזרת SMS, ותקבל תשובה חמה במקום. הרבה מעבר למגמות השונות, עלוני השבת הם כלי ביטוי לזרמים שונים, דעות שונות וחדשות, והמדיה הזו משפיעה בהרבה מעבר לג

האדישות כלפי שדרות ובנותיה איבדה מזמן כל פרופורציה. שדרות מדדה בקושי על רגל אחת, ומודעת אמנסטי נראית השבוע רלוונטית וכואבת יותר מתמיד

תארו לעצמכם מדיה שהצרכן צופה בה בלי הפרעות למשך זמן ארוך מאוד, ומקיפה קהל יעד מוגדר המאופיין עם סוציו גבוה. הייתם משלמים עליה או לא? למגזר הדתי לאומי יש חיה כזו. עלוני השבת. תחשבו על זה: למעלה מעשרים עיתונים המכילים פרסום ותוכן שיווקי המונחים שבת שבת בבית הכנסת ומקיפים מגוון דעות פוליטיות ותורניות מכל גווני הקשת הדתית לאומית, וחוץ מקולו של החזן - שום דבר לא מפריע לצפייה ועיכול.

מצגת מצויינת ומקורית (שווה לראות רק בגלל העיצוב), להבנה מעמיקה של נבכי המותג. עוד חומרים משובחים תמצאו באתר SMO של אורלי יצחקי וצביקה אבנרי. מומלץ: | View | Upload your own

מודעה תמוהה מאוד פורסמה היום במוסף עיתון 'במשפחה' (אחד מהעיתונים המובילים במגזר החרדי). במודעה, שמדברת על שמפו ללא קשקשים, נעשה שימוש בקופי שעלול להיות כפול משמעות במגזר החרדי, בטח ובטח עם האימג' מאחור, זוג בחורים שלומדים הלכות שבת או הלכות חפיפה, והמבין יבין. אבל זה לא נגמר בזה: חיבור לומדים, שמאחוריהם ספרייה תורנית אל שמפו להורדת קשקשים, מלמד אותנו משהו על פיספוס קריטי בהבנת הצרכן החרדי, והשמועות כבר מספרות על קצף רב שעולה מהמקלחת הזו.

זהו. יהיה קרב. מנהלי שיווק מעלעלים בבהילות בדו"חות השנתיים, טלפונים מצלצלים ממשרדי הפרסום, פלנרים שוברים אצבעות על המקלדת, הקריאייטיב אוספים פרינט לפרינט, העסקנים בוחשים והביצה מתחילה לבעבע. תחרות אפ"י 2008 . אנחנו, נהיה שם.

אינטרנט חרדי. זה כאן. האינטרנט חי, בועט, והשאלה הגדולה היא עד כמה, וכמה ספרים יכתבו בעוד עשור על כמות ואיכות השינויים שהמדיום הזה ייצר בעקיפין ושלא בעקיפין בחברה החרדית. ואם האינטרנט כאן ( ואפילו יו-טיוב חרדי, שימו לב לכמות הצפיות ), ובקרוב גם אינטרנט כשר שכבר יש עבורו וועדה רוחנית (שכבר התחילה את עבודתה ראו ההודעה), יהיו כמובן מתחרים שונים, ויהיה בסוף מישהו יגזור קופון שמן. כי כשיהיה קהל צרכנים, מישהו ימצא את הדרך לפרסם שם או סתם לשבת על השיבר של הגיגית. גיגית אמרתי? הבהרה קטנה לסיום: אינטרנט כשר הוא לא באמת אינטרנט כמו שאתם מכירים. דמיינו אוקיינוס. יפה. עכשיו, דמיינו גיגית קטנה נחה על החול ולא נוגעת במים, ואיש עם מגבעת מעביר מדי פעם מים לגיגית. זהו. כך יראה האינטרנט החרדי הכשר, וכרגע זה הרבה.

לפעמים מגיע רעיון מבריק לקמפיין עבור לקוח כלשהו. לפעמים הלקוח מביא בעצמו איזושהיא פריצת דרך, ואז מתחילה החשיבה: זה טוב? זה עונה על הבריף? אולי כדאי לבדוק וללכת על קרקע יציבה? אז בוחרים מכון מחקר ומתודולוגיה, ומגייסים 12 צעירים לפני פסיכומטרי / חרדים בלי רשיון אך עם משיכה עזה לרכב / נשים בנות 30+ שמדברות על האודם האהוב עליהן, ומרוב שכל שנשפך שם לא רואים ת'רצפה. ולפעמים, (אולי בדרך כלל) מאבדים לגמרי את הקרקע. ותודה לירדן לוינסקי ולקולקטיב על הבלוג המשובח

לא מזמן הכירו משרדי הפרסום שותף חדש, צעיר ורענן, שגילה קהל צרכנים שצריך ואפשר לדבר איתו קצת אחרת. t eenk , משרד פרסום המתמחה בבני נוער, לא המציא את הגלגל, אבל מדבר אל בני נוער בשפה שלהם ובגובה העיניים, ובשילוב עם טכנולוגיה מקורית הוא עושים זאת מצוין. אבל לפני הכל, teenk הבינו שעל מנת להגיע לקהל צרכנים חדש ורענן, קודם כל יש לדבר איתו, ולהבין אותו היטב. נראה, כי בעידן הסטטוס קוו של משרדי הפרסום, יש מי שמצליח למצוא קהל חדש, שפה וכלים חדשים, ולהגדיר קהל צרכנים שמצטרף לקהלים מוגדרים אחרים, כדוגמת שאר הפרסום המגזרי - חרדי, רוסי וערבי. בשקט בשקט, בלי שאף אחד שם לב, ולצד שאר המגזרים, קיים כבר שנים רבות מגזר רביעי, שנמצא בכל מקום, רואה ואינו נראה, ולא מקבל שום יחס משמעותי - המגזר הדתי לאומי: 18% מאוכלוסיית המדינה, 180,000 בתי אב, כוח קניה גדול, משפחות גדולות הצורכות מותגים. לכאורה, מדובר בקהל צרכנים גדול ומשמעותי, אך קהל זה לא זוכה כלל ליחס מהמפרסמים וממשרדי הפרסום, שהרי - מה פתאום עוד מגזר'? הרי הדתי הלאומי רואה טלוויזיה, קורא ידיעות, שומע גלי צה"ל ונמצא בכל מקום - מדוע להגדיר אותו כק

כמה ילדות שיגעו את מערכת המשפט לאחרונה בסרבם להזדהות ולהכיר במערכת ששופטת אותן, ועזבו שנייה בבקשה בצד אם זה נכון / מוסרי / אחראי / ילדותי / מטופש / הזוי / קיצוני. זה לא העניין לפחות כרגע. הילדות האלה הזכירו לי משהו ששמעתי פעם מהדר גולדמן על מעגלי ההשפעה בתרבות הצרכנית (הוא דיבר על לונדון, אני מדבר על חברון..). הילדות הצעירות האלה, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, הן TS (טרנד סנטרס למתקשים) של הצרכן המוגדר גיאוגרפית כמתנחל, החל מהדעות הפוליטיות ועד למוצרי הצריכה, וזה עובד בדיוק כמו בעולם הגדול. כך למשל בבגדים - הן משפיעות על האמהות שלהן ברמת המותג (בד"כ מותגים מקומיים שלא ירדו לכיכר המדינה כמו 'בית עין' 'הילה' ועוד), ואילו הצעירים מובילים במותגי פרמיום מעולם האתגרים והטיולים, אבל זה כבר לפעם אחרת, בתוספת החידה - מהם מקורות ההשפעה שלהם..

SIT. חשיבה יצירתית שיטתית, היא המצאה גדולה שכדאי מאוד לשלוט בה, ושיצא לי להכיר לכמה דקות בבצפר ולהרחיב מקריאה עצמאית, וזוהי בעצם שיטה מסודרת, מתודית, להוצאת המקסימום מהמינימום, דווקא כאשר אתה תקוע בתוך הקופסה לקראת יצירת קריאייטיב או פלנינג טוב, או סתם זקוק לרעיון מנצח. תשתמשו בזה, תלמדו את זה. זה יעיל, זה פורץ דרך. כנסו תראו את האתר, וכדאי גם להציץ בהזדמנות בספר "למה לא חשבתי על זה קודם" ( וגם בזה ), שמגלה שיטות חשיבה אחרות (שלא קשורות דווקא למוצרים) ומקוריות לפריצות דרך.

כן (למי שכבר הספיק לשאול אותי), יש גרסה מצויינת בעברית בהוצאת בבל, וקבלו גם ביקורת מעולה על הספר , ועוד אחת

במדבר יהודה לפני חודש, על הר קנאים בשש בבוקר, חשבתי על השבילים במדבר, מה הם אומרים. מלמעלה אתה רואה קו דק נמשך, הרחק הרחק, מנוקד לעיתים רחוקות בכמה אבנים בולטות. מלמטה, בגובה האדמה, לא תמצא את השביל אם אתה לא מיומן, לא מקשיב. שביל במדבר מצריך עיניים שיודעות לזקק שורה של אבנים וקצת עפר כבוש למסר מאלפי הנוודים, הגמלים, הצבאות והמטיילים, שבחרו לצעוד כאן ולא 100 מטר שמאלה. כי קצת ימינה מדי, קצת שמאלה מדי, לא סומך על העבר, לא משתדל לזהות את העתיד, זה מתפתח מהר מאוד למשבר.

בשבת קראתי שוב (בפעם המי יודע כמה) את הספר NO LOGO של נעמי קליין, ספר חובה לכל מי שעוסק בעיצוב תודעת ההמון, ומוכן להכיר גם בנזקים שהוא עושה. הספר הזה הוא קול בודד ומצפוני בעולם קפיטליסטי- תאגידי, שמוכן למכור את אמא שלו תמורת עוד ציון בפרמטרים של המותג. בחרתי לפתוח בפוסט הזה לא במקרה. עיצוב תודעה, כך אני קורא לפלנינג ברמות המשובחות שלו, מחייב אחריות, ביקורת עצמית, ויכולת להעלות ספק גם בבטוח מכל. אני מקווה שהתכונות האלה ילוו אותי תמיד. קישור: http://www.naomiklein.org/main