דטרויט מלמדת אותנו: זה אפשרי

בהתחלה זה היה עם אמינם.
כשההיסטוריה הקרובה היא משבר עצום בכלכלה בכלל ובתעשיית הרכב קרייזלר בפרט - קייזלר מזהה על מה צריך לדבר, מנצלת את הרגע ועולה עם קמפיין גאוות יחידה לדטרויט, עם הלהיט של אמינם ברקע.
איזו בחירה מבריקה: אמינם מתכתב עם המוסיקה השחורה אבל הוא לבן, הקצב והצילום מוקפד וסמי-דקומנטרי, וכשאמינם פונה אלינו למצלמה ומדבר - התוצאות לא מאחרות להגיע:
הפרסומת הפכה לפרסומת השלישית הכי מדוברת מבין פרסומות הסופרבול 2011 והמדוברת ביותר מבין אלו ששידרו תשע חברות מכוניות שונות – ושנת 2011 הסתיימה לראשונה ברווח שהגיע לאחר שנים של הפסדים.



חלפה שנה.
העניינים הכספיים התחילו להסתדר איכשהו, אבל אנשי קייזלר עלו על משהו:
הרוח האמריקאית היא נכס אדיר, והיא משהו שאף אחד לא מדבר עליו או מתכתב איתו.
ואז הם עלו באמצע ההפסקה בסופרבול עם קלינט איסטווד
האגדי - הפרש הבודד בערבה, ה-DNA  האמריקאי, בנאום אגרוף בבטן:

"זו מחצית.
שתי הקבוצות בחדרי ההלבשה, חושבות מה הן יכולות לעשות כדי לנצח את המשחק במחצית השנייה. זו גם מחצית באמריקה. לאנשים אין עבודה והם כואבים. והם כולם תוהים, מה עליהם לעשות כדי לבצע קאמבק. וכולנו מפחדים, כי זה לא משחק. האנשים בדטרויט יודעים על כך משהו. הם כמעט איבדו הכל. אך כולנו עמדנו יחד, ועתה עיר המכוניות נלחמת שוב", אומר איסטווד בתחילת הפרסומת, וממשיך
.
"ראיתי הרבה בעידנים קשים, עברתי הרבה מורדות בחיי. וגם זמנים בהם לא הבנו אחד את השני. לפעמים היה נדמה כי איבדנו את ליבנו. כשערפל הפילוג, הסכסוך והאשמה עשו את עבודתם קשה לראות מה מונח לפנינו. אך אחרי הקושי, כולנו התאחדנו סביב מה שנכון, ונהגנו כאחד. כי זה מה שאנו עושים. מצאנו דרכים להתגבר על תקופות קשות, ואם איננו יכולים למצוא דרך, נסלול אותה. כל מה שחשוב כעת הוא מה שעוד לפנינו. איך אנו מגיחים מאחור? איך אנו מתאחדים? ואיך ננצח? דטרויט מראה לנו שזה אפשרי, ומה שנכון לגביה נכון לגבי כולנו. אי אפשר להפיל את המדינה הזו לקרשים באגרוף אחד. אנחנו עומדים שוב מיד, וכשאנו עושים זאת, העולם ישמע את שאגת מנועינו. כן, זו המחצית באמריקה. והמחצית השנייה שלנו עומדת להתחיל".(התרגום באדיבות 'הארץ')

עברה עוד שנה, ועוד סמל אמריקאי נדרש לתפקיד:עם הרבה קסם אישי כמו שיש רק לדילן ועם גיטרה ביד, דילן מספר לנו על אמריקה, על הרוח האמריקאית, ועל ההתגשמות שלה (מה, עוד לא ברור? קרייזלר), ופשוט גורם לי לקנא במותג רכב שמדבר יותר ברור, אמיתי, חם ומשכנע ממדינת ישראל.

קטן עליה

על 'עקרון ההכבדה' כבר כתבתי בעבר: עקרון פשוט שאני נהנה לראות בקמפיינים פרסומיים,
אולי כי תמיד זה מעלה חיוך קטן, והנה סמארט עושה את זה






less is more

מעשה בקמפיין מצוין, שהיה יכול להפוך לגדול הרבה יותר:
סטימצקי יצאו בקמפיין קטגורי, שמבטיח לנו שעם הספר הנכון אתה אף פעם לא לבד - קמפיין שמעגן את התפיסה וההבטחה של המותג - 'ספרים זה סטימצקי'.

אך אבוי, איזו החמצה קטנה.

במקום לסמוך עלינו שנדע לבד כאנשי ספר מי הדמות הנחה על המיטה ובאיזה ספר מדובר, מאכילים אותנו בכפית ומציגים את הספר בצורה מסודרת וברורה אל מול עינו של הצופה בקמפיין -
ועל הדרך מפסידים קמפיין מתוחכם, מעורר מחשבה, שיחה גדולה יותר... וטוב בהרבה






בין היופי והאופי

מאוד קשה לשווק ולפרסם מותג רכב.
יותר מסתם "קשה". כמעט בלתי אפשרי לייצר אמירה בולטת ואסטרטגיה מגובשת בקטגוריה שחוקה, רבת דמיון בין הרכבים והמותגים, ורק לעיתים רחוקות נראה קמפיין שמציג עולם תוכן מגובש כמו זה שכתבתי עליו בעבר על הטיגואן או כזה שגיבשנו בזמנו למרצדס, ולרוב נראה שוטים משעממים של הרכב או במקרה הטוב יותר,
כמו כאן, גם רעיון קטן וקריאטיבי.



ביונדאי העולמית, לקוח עבר אהוב שלי, 
הלכו על תובנה אחת פשוטה ויצרו לכבוד הסופרבול קמפיין חמוד ומעניין. אהבתי.

ההחמצה הגדולה של אמסלם


את הפוסט שלפניכם כתבתי שבועיים לפני הבחירות ואני מפרסם עכשיו,
כאשר הזמן הוא פרספקטיבה מצוינת:
תוצאות הבחירות הוכיחו בבירור כי העולם הדיגיטלי בדגש פייסבוק היה המפתח להצלחה בבחירות - ולהחמצת הבחירות הגדולה של אמסלם, שהיו לו כל הנתונים להצליח ולהשתחל לכנסת. ההסבר לפניכם.

* * *

העולם הדיגיטלי משנה מהיסוד את מערכת הבחירותתתארו לעצמכם את מערכת הבחירות הנוכחית ללא פייסבוק: 
ספק אם הייתם זוכים להכיר מקרוב את הפנינים של יאיר לפיד בעמוד הפייסבוק (טוב, ביי), לראות (שוב ושוב) את בנט נכנס בביילין, לקבל במייל (שוב) את הסרטון 'אלקין סטייל' ולצפות באינסוף פארודיות, פרסומות, שיתופים, סרטונים, סטטוסים וממים על נבחרי הציבור לקראת הבחירות לפריימריז ולכנסת. 
ברוכים הבאים למערכת הבחירות מודל 2013: המודל השיתופי. בשונה ממערכות בחירות קודמות, השיתופיות הדיגיטלית הכוללת בעיקר את פייסבוק וגם את אינסטגרם וטוויטר, מחייבת מהפוליטיקאים להפשיל שרוולים ולדבר איתנו - הבוחר הפוטנציאלי - בגובה העיניים, בצורה ישירה ובלתי אמצעית הכוללת גם רגעים אינטימיים וחוויות אישיות. נכון, לא בטוח שבן גוריון היה מצליח להיבחר כיום, אבל זאת המציאות במאה העשרים ואחת, ומי שלא מסתגל אליה לא מייצר שיחה – וממילא נעלם מהרדאר.
במקביל לעידן השיתופיות, אנו בעידן בו החיפוש אחר 'גיבור' (במשמעות הכי גולמית של המונח), הפכה לרלוונטית יותר מתמיד: אנו רואים הרבה פחות מאבק בין מפלגות, גושים או רעיונות ופוגשים הרבה יותר אייקונים פוליטיים שמאחוריהם מסתתרת מפלגה, החל מיאיר לפיד ועד לציפי לבני ואחרים. את הסיבות הסוציולוגיות לתופעה נשאיר לפעם אחרת.

החמצת הבחירות, חוסר מימוש של פוטנציאל קיים

כשמגמות אלו נפגשות יחד, נוצרת הזדמנות גדולה - או החמצה גדולה, תלוי איזה פוליטיקאי אתם:
הרב אמסלם יצר עמוד למפלגת 'עם שלם' שזוכה לכמות לייקים עצומה (92,000 נכון לרגע זה) – אך לא השכיל עד כה לייצר שיחה ישירה ובלתי אמצעית עם הבוחרים שלו: יחס ההמרה בין 'לייק' לבין מדד שיחה פעילה ושיתופי התכנים שהוא יוצר הוא נמוך מאוד, ורק 5,000 איש 'מדברים על זה': הוא כמעט ולא כותב סטטוסים בעצמו ובצורה ישירה ועממית, מתקשה לרדת לגובה העיניים וממילא לייצר אמוציות – ושיתוף תכנים.
לעומתו, ראו שני פוליטיקאים המתקשרים רוב הזמן בעצמם עם הגולשים, והתוצאות ניכרות: יאיר לפיד זוכה ליחס 107,000 לייקים לעומת 18,000 'מדברים על זה', ואילו בנט מוביל את השיחה ברשת עם 86,000 לייקים ו-73,000 איש ש-'מדברים על זה'. ככה זה כשאתה משלב בין מסר קליט וברור, לקשר ישיר ובלתי אמצעי לבוחר הפוטנציאלי שלך.

השיתופיות לא הומצאה אתמול, בטח שלא במזרח התיכון:
עוד לפני שהומצא המחשב והודפסה המפה הראשונה, מצאו במדבר את הדרך בעזרת רוּגוּ'ם: מספר אבנים המונחות זו על זו - הטכניקה הקדומה ביותר לסימון הדרך במדבר, ומי שלא מודע לקיומה יחמיץ בקלות את הגישה לנקודת מים עלומה או לשביל עוקף מצוק. מידע שמישהו שכבר עבר באותו השביל שיתף והשאיר לבאים אחריו.
לסיכום, אתם מתכננים קריירה פוליטית או סתם רוצים לגרום לשיתוף? שמרו על הכלל הכי בסיסי של הרוג'ום: תבחרו מסר אחד, שימו אותו במקום בולט - והפכו אותו לקליט ופשוט להבנה. רוצים להתקדם מתקופת האבן? תייצרו שיחה אמוציונאלית, ישירה ובגובה העיניים – ואת ההצלחה שלכם נראה גם בלייקים, וגם בקלפי.