בשוליים מתרחשים הדברים המעניינים באמת:
בלוג על אסטרטגיה ופרסום בצידי הדרכים
מהממותה לאייפון
קבל קישור
Facebook
X
Pinterest
אימייל
אפליקציות אחרות
בנקסי (banksy) הוא אמן גרפיטי ענק בעיני, שמגיח משום מקום, תוקף קיר ונעלם לאחר שהשאיר מאחוריו יצירת אמנות, והוא כל כך מסקרן עד שבירושלים קמו לו חיקויים זולים (באמת זולים), שמונצחים על קירות נוקטורנו ובית להקת המחול ורטיגו.
העבודה הזו של בנקסי מגלמת את השינוי שחל בנו - הצרכנים המודרניים (שינוי שבעצם לא התרחש כלל): את הממותה החליפה הפרה והסוס שהתחלפו ברכב פורד מודל T וטלגרף שהתחלפו בתורם באייפון דור שלוש וחצי ונייקי.
עד כמה הסיפור והתובנה חשובים בקמפיין ובמסר פרסומי - אין צורך להסביר ולנמק. איך עושים את זה - זאת כבר שאלה אחרת: איך מבשרים לעולם שיש לנו משהו ביד ששווה לדבר עליו? באיזו דרך? לעיתים נראה כי הדרך הראשונה בה בוחר מפרסם לייצר סיפור מוצלח היא הדרך הבנאלית, הקלאסית, זו שכולם מכירים - כמו למשל השימוש טלוויזיה. תראו את עולם הפרסומות בסופרבול ( ותודה לשלמור ): תקציבי עתק, הפקות מתוחכמות (וכאלו שלא) - והכל כדי "לייצר את הסיפור": לגרום לצרכן לזכור, להעביר הלאה, לצרוך את המותג. אז כהוקרה לחשיבה אחרת (שלמרבה השמחה הולכת ומתפתחת ברשת), הבאתי תזכורת שאהובה עלי במיוחד, למהלך פשוט בצורה קיצונית שהשיג פי כמה ממטרותיו, וזאת בתקופה בה brand היה מושג נורדי עתיק מעולם החוואות, טוויטר היה עדיין ציוץ של ציפור, והאופנה היתה לגלות את העולם: שנת 1913. שקלטון, החוקר המהולל שמעוניין לגייס משלחת לקוטב הדרומי, מפרסם מודעת אינצ' בכמה מעיתונ י לונדון, ומצליח לעורר מתרדמת 5,000 גברים חסונים שמעוניינים בג'וב החלומי הבא (מתוך המודעה): "דרושים גברים למסע מלא סכנות. שכר זעום, קור עז, חודשים ארוכים ...
הכל התחיל כשחשבתי שהרדיו החליף תחנה לבד, מהמוזיקה המשובחת של 88FM לאיזה רדיו מקומי: הרי מי מפרסם לעזאזל פלאפל ברשת הזו? המחשבה השניה היתה שהמצב 88FM באמת קשה: כל כך קשה, שמנהל המכירות החליט להתרסק על פלח שוק חדש של לקוחות ירודים: הבא בתור הוא סוס או הסביח של עובד. האסימון נפל סופית אחרי שפנו אלי חברים שונים בתמיהה - מה הופך פלאפל למפרסם המוביל ברשת ב' וגרורותיה, ועוד המון קישורים ותהיות שונות ברשת . מוסקו הוא קמפיין נוסף מאותם הקמפיינים הדמיוניים שמטרתם היא המדיה ולא התוכן: מתן בולטות למדיה עליה מפרסם פלאפל מוסקו (קול ישראל), כאשר הפלאפל הוא רק הטיזר, הקרס, הקטליזטור ליצירת שיחה, כמו קמפיינים אחרים שנעשו כאן בעבר: לימונענע - מותג משקאות דימיוני (אז - 1997) שפרסם את חבילת הפרסום על גבי אוטובוסים בגוש דן ("מה זה ירוק, בולט ושורץ בגוש דן?"), או לחילופין - קפיין ששכנע אותנו... שהפרסום באינטרנט עובד (היו ימים כאלה?) אז ככה: כשאתם רעבים, אל תלכו לחפש את מוסקו. הוא לא קיים: אבל אם אתם רעבים באמת - לכו ותקימו מיד את "הסניף המקורי של פלאפל מוסקו": עם כמות החשיפה שכבר ק...
בחודש האחרון הציף את פרסום החוצות קמפיין חצוף ומעורר סימני שאלה: מתחרה סמוי לטוארג - ספינת הדגל הג'יפאית של פולקסווגן, הציג את עצמו ללא שם / זיהוי, ותקף חזיתית ובלי בושה את טורג' (כמו טורג', רק עם מנוע / כמו טוארג, רק לא מכוער). הגבות הורמו, הטלפונים צלצלו, תביעת דיבה כמעט הוגשה, ולבסוף נחשף הג'יפ המתחרה - טיגואן, כלא פחות מאחיו הצעיר טוארג לאותה המשפחה. בשנת 1975, פרסם פרופסור אמוץ זהבי, קרוב משפחה רחוק מאוד מאוד שלי , תאוריה חדשה ומרתקת בשם "עקרון ההכבדה", שמסבירה תופעות מוזרות בעולם הביולוגי: בקצרה - ובשפה לא מקצועית, מדובר בהתנהגות של בעלי חיים שכאורה לא משרתת אותם, אך משתלמת מכיוון בלתי צפוי. למשל - צבי מצוי, בהתקרב אליו טורף כלשהו, לא בורח - אלה נעמד וקופץ במקום בעזרת רגליו החינניות. הקושי - סיכוי רב לבזבז זמן יקר ולהטרף. המטרה האמיתית - תשדורת כלפי הטורף: "אני חזק, צעיר, בריא - עזוב אותי באימש'ך. חפש סטייק אחר". ולטיגואן. במהלך פרסומי מקורי ואמיץ (אני לא מכיר הרבה מנהלי מותג שהיו חותמים על קמפיין כזה), טיגואן תוקף בצורה דומה את המשפחה שלו....
תגובות
הוסף רשומת תגובה