הסיפור של ההחמצה הנוחה
יש לי קרוקס בבית. כן, כמו לכולנו. זה נוח, קל ועמיד, אבל יש לי קרוקס בבית, לא על הרגל שלי עכשיו, וזה אומר משהו על ההחמצה הגדולה של המותג הזה, שמנייתו התרסקה לאחרונה, מותג שמהווה בעיני תמצית סיפור של החמצה שיווקית.
זה התחיל בבאאז אמיתי, כזה שכל פרסומאי חולם עליו: "שמעת על הסנדל/ הכפכף/ הנעל המכוערת הזו שהיא כל כך נוחה?" / "שמעתי שזה התחיל כניסוי לנעלי ספנים/ טבחים/ אחיות בקנדה/ הולנד/ פינלנד" - והמשיך לתופעה שלא היה ניתן להתעלם ממנה בקיץ 06-07: לכולם היה קרוקס: מוצר מכוער עד אימה, ונוח ללא מתחרים.
בשלב הזה, היה לקרוקס הכל: ציבור נאמנים-מאמינים, יחסי ציבור חינם ומכירות בשמיים, וגם פיתוח מוצרים משלימים ומוצרים חדשים לחלוטין.
אך משהו אחד היה חסר עוד מההתחלה.
קרוקס באה לעולם עם בשורה אדירה: מוצר-מותג, שב-DNA שלו מתחבא סיפור גדול על העולם המודרני, סיפור שיוצריו של "שרק" הצליחו להנחיל לצופי הסרט: לא כל מה שנראה מכוער - "מכוער". לא חשוב מה שאתם רואים, חשוב מה שאתם מרגישים, ובמילים אחרות - החיצוניות פשוט לא מעניינת. האינדווידואליות והעצמאות IN, המיינסטרים OUT, והבחירה ללכת עם כפכף כתום היא הכרזה, והיא מסר לעולם שטוח בו לכולם יש את התספורת של נינט (או... קרוקס בצבע אחר).
אט אט, התברר (במיוחד בישראל) שקרוקס הוא מותג שלפני הכל הוא מוצר. במקום לפתח מותג נושא בשורה תחת מסר אפשרי כמו "תהיה מה שאתה" (וממילא עולם שלם של פיתוחים מוצריים וקריאייטיב נלווה), קרוקס בחרה להשאר בעולם של סטוקים, ולהשחק ברמת המוצר: תמחור קשוח של 200 ש"ח, הפצה מוגזמת בכל חור בארץ ואפס פרסום גבוה, תדמיתי - גמרו את המותג.
אגב, בחו"ל התמונה קצת יותר אופטימית, ראו את הקמפיין הזה:
זה התחיל בבאאז אמיתי, כזה שכל פרסומאי חולם עליו: "שמעת על הסנדל/ הכפכף/ הנעל המכוערת הזו שהיא כל כך נוחה?" / "שמעתי שזה התחיל כניסוי לנעלי ספנים/ טבחים/ אחיות בקנדה/ הולנד/ פינלנד" - והמשיך לתופעה שלא היה ניתן להתעלם ממנה בקיץ 06-07: לכולם היה קרוקס: מוצר מכוער עד אימה, ונוח ללא מתחרים.
בשלב הזה, היה לקרוקס הכל: ציבור נאמנים-מאמינים, יחסי ציבור חינם ומכירות בשמיים, וגם פיתוח מוצרים משלימים ומוצרים חדשים לחלוטין.
אך משהו אחד היה חסר עוד מההתחלה.
קרוקס באה לעולם עם בשורה אדירה: מוצר-מותג, שב-DNA שלו מתחבא סיפור גדול על העולם המודרני, סיפור שיוצריו של "שרק" הצליחו להנחיל לצופי הסרט: לא כל מה שנראה מכוער - "מכוער". לא חשוב מה שאתם רואים, חשוב מה שאתם מרגישים, ובמילים אחרות - החיצוניות פשוט לא מעניינת. האינדווידואליות והעצמאות IN, המיינסטרים OUT, והבחירה ללכת עם כפכף כתום היא הכרזה, והיא מסר לעולם שטוח בו לכולם יש את התספורת של נינט (או... קרוקס בצבע אחר).
אט אט, התברר (במיוחד בישראל) שקרוקס הוא מותג שלפני הכל הוא מוצר. במקום לפתח מותג נושא בשורה תחת מסר אפשרי כמו "תהיה מה שאתה" (וממילא עולם שלם של פיתוחים מוצריים וקריאייטיב נלווה), קרוקס בחרה להשאר בעולם של סטוקים, ולהשחק ברמת המוצר: תמחור קשוח של 200 ש"ח, הפצה מוגזמת בכל חור בארץ ואפס פרסום גבוה, תדמיתי - גמרו את המותג.
אגב, בחו"ל התמונה קצת יותר אופטימית, ראו את הקמפיין הזה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה