הכל התחיל כשחשבתי שהרדיו החליף תחנה לבד, מהמוזיקה המשובחת של 88FM לאיזה רדיו מקומי: הרי מי מפרסם לעזאזל פלאפל ברשת הזו? המחשבה השניה היתה שהמצב 88FM באמת קשה: כל כך קשה, שמנהל המכירות החליט להתרסק על פלח שוק חדש של לקוחות ירודים: הבא בתור הוא סוס או הסביח של עובד. האסימון נפל סופית אחרי שפנו אלי חברים שונים בתמיהה - מה הופך פלאפל למפרסם המוביל ברשת ב' וגרורותיה, ועוד המון קישורים ותהיות שונות ברשת . מוסקו הוא קמפיין נוסף מאותם הקמפיינים הדמיוניים שמטרתם היא המדיה ולא התוכן: מתן בולטות למדיה עליה מפרסם פלאפל מוסקו (קול ישראל), כאשר הפלאפל הוא רק הטיזר, הקרס, הקטליזטור ליצירת שיחה, כמו קמפיינים אחרים שנעשו כאן בעבר: לימונענע - מותג משקאות דימיוני (אז - 1997) שפרסם את חבילת הפרסום על גבי אוטובוסים בגוש דן ("מה זה ירוק, בולט ושורץ בגוש דן?"), או לחילופין - קפיין ששכנע אותנו... שהפרסום באינטרנט עובד (היו ימים כאלה?) אז ככה: כשאתם רעבים, אל תלכו לחפש את מוסקו. הוא לא קיים: אבל אם אתם רעבים באמת - לכו ותקימו מיד את "הסניף המקורי של פלאפל מוסקו": עם כמות החשיפה שכבר ק...
עד כמה הסיפור והתובנה חשובים בקמפיין ובמסר פרסומי - אין צורך להסביר ולנמק. איך עושים את זה - זאת כבר שאלה אחרת: איך מבשרים לעולם שיש לנו משהו ביד ששווה לדבר עליו? באיזו דרך? לעיתים נראה כי הדרך הראשונה בה בוחר מפרסם לייצר סיפור מוצלח היא הדרך הבנאלית, הקלאסית, זו שכולם מכירים - כמו למשל השימוש טלוויזיה. תראו את עולם הפרסומות בסופרבול ( ותודה לשלמור ): תקציבי עתק, הפקות מתוחכמות (וכאלו שלא) - והכל כדי "לייצר את הסיפור": לגרום לצרכן לזכור, להעביר הלאה, לצרוך את המותג. אז כהוקרה לחשיבה אחרת (שלמרבה השמחה הולכת ומתפתחת ברשת), הבאתי תזכורת שאהובה עלי במיוחד, למהלך פשוט בצורה קיצונית שהשיג פי כמה ממטרותיו, וזאת בתקופה בה brand היה מושג נורדי עתיק מעולם החוואות, טוויטר היה עדיין ציוץ של ציפור, והאופנה היתה לגלות את העולם: שנת 1913. שקלטון, החוקר המהולל שמעוניין לגייס משלחת לקוטב הדרומי, מפרסם מודעת אינצ' בכמה מעיתונ י לונדון, ומצליח לעורר מתרדמת 5,000 גברים חסונים שמעוניינים בג'וב החלומי הבא (מתוך המודעה): "דרושים גברים למסע מלא סכנות. שכר זעום, קור עז, חודשים ארוכים ...
קשה היה למצוא ביום א' עיתון שלא הציג את לוחמי החופש החדשים מבילעין מחופשים לדמויות מהסרט אווטאר : איזו יציאה שיווקית-תדמיתית מבריקה. במקום להמשיך לפגוע שוב ושוב בחיילי צה"ל ולנסות לייצר כותרות באמצעות מד"א, הצליחו כמה דמויות מחופשות לייצר באאז משמעותי פי כמה וכמה: חיבור בין התימה של הסרט אווטאר, אחד מהסרטים הנצפים והרווחיים בהיסטוריה, לבין המציאות המורכבת כאן. אמור מעתה - פלסטינאבי: אותו פלסטיני משבט הנאבי המתגורר על כוכב הלכת פנאנדורה - פלסטינדורה, מתמודד בחץ וקשת כנגד הפולשים ההם, היהודים, אלה שתמיד היו רודפי הבצע (ובסרט זה Unobtainium -בלתי ניתן להשגה...), שכל מטרתם היא לעשות כאן מכה וללכת הלאה. בעולם המודרני, בו הדימוי חזק לעיתים מהמציאות עצמה, תמונה מעבירה אלף מילים ואייקון מעביר עולמות של אסוטיאציות, כמה שלא אסכים איתם - הפעילות הצליחה מעל ומעבר, המסר עבר. בינגו. אנחנו הולכים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה