הכל התחיל כשחשבתי שהרדיו החליף תחנה לבד, מהמוזיקה המשובחת של 88FM לאיזה רדיו מקומי: הרי מי מפרסם לעזאזל פלאפל ברשת הזו? המחשבה השניה היתה שהמצב 88FM באמת קשה: כל כך קשה, שמנהל המכירות החליט להתרסק על פלח שוק חדש של לקוחות ירודים: הבא בתור הוא סוס או הסביח של עובד. האסימון נפל סופית אחרי שפנו אלי חברים שונים בתמיהה - מה הופך פלאפל למפרסם המוביל ברשת ב' וגרורותיה, ועוד המון קישורים ותהיות שונות ברשת . מוסקו הוא קמפיין נוסף מאותם הקמפיינים הדמיוניים שמטרתם היא המדיה ולא התוכן: מתן בולטות למדיה עליה מפרסם פלאפל מוסקו (קול ישראל), כאשר הפלאפל הוא רק הטיזר, הקרס, הקטליזטור ליצירת שיחה, כמו קמפיינים אחרים שנעשו כאן בעבר: לימונענע - מותג משקאות דימיוני (אז - 1997) שפרסם את חבילת הפרסום על גבי אוטובוסים בגוש דן ("מה זה ירוק, בולט ושורץ בגוש דן?"), או לחילופין - קפיין ששכנע אותנו... שהפרסום באינטרנט עובד (היו ימים כאלה?) אז ככה: כשאתם רעבים, אל תלכו לחפש את מוסקו. הוא לא קיים: אבל אם אתם רעבים באמת - לכו ותקימו מיד את "הסניף המקורי של פלאפל מוסקו": עם כמות החשיפה שכבר ק...
עד כמה הסיפור והתובנה חשובים בקמפיין ובמסר פרסומי - אין צורך להסביר ולנמק. איך עושים את זה - זאת כבר שאלה אחרת: איך מבשרים לעולם שיש לנו משהו ביד ששווה לדבר עליו? באיזו דרך? לעיתים נראה כי הדרך הראשונה בה בוחר מפרסם לייצר סיפור מוצלח היא הדרך הבנאלית, הקלאסית, זו שכולם מכירים - כמו למשל השימוש טלוויזיה. תראו את עולם הפרסומות בסופרבול ( ותודה לשלמור ): תקציבי עתק, הפקות מתוחכמות (וכאלו שלא) - והכל כדי "לייצר את הסיפור": לגרום לצרכן לזכור, להעביר הלאה, לצרוך את המותג. אז כהוקרה לחשיבה אחרת (שלמרבה השמחה הולכת ומתפתחת ברשת), הבאתי תזכורת שאהובה עלי במיוחד, למהלך פשוט בצורה קיצונית שהשיג פי כמה ממטרותיו, וזאת בתקופה בה brand היה מושג נורדי עתיק מעולם החוואות, טוויטר היה עדיין ציוץ של ציפור, והאופנה היתה לגלות את העולם: שנת 1913. שקלטון, החוקר המהולל שמעוניין לגייס משלחת לקוטב הדרומי, מפרסם מודעת אינצ' בכמה מעיתונ י לונדון, ומצליח לעורר מתרדמת 5,000 גברים חסונים שמעוניינים בג'וב החלומי הבא (מתוך המודעה): "דרושים גברים למסע מלא סכנות. שכר זעום, קור עז, חודשים ארוכים ...
בהתחלה זה היה עם אמינם. כשההיסטוריה הקרובה היא משבר עצום בכלכלה בכלל ובתעשיית הרכב קרייזלר בפרט - קייזלר מזהה על מה צריך לדבר, מנצלת את הרגע ועולה עם קמפיין גאוות יחידה לדטרויט, עם הלהיט של אמינם ברקע. איזו בחירה מבריקה: אמינם מתכתב עם המוסיקה השחורה אבל הוא לבן, הקצב והצילום מוקפד וסמי-דקומנטרי, וכשאמינם פונה אלינו למצלמה ומדבר - התוצאות לא מאחרות להגיע: הפרסומת הפכה לפרסומת השלישית הכי מדוברת מבין פרסומות הסופרבול 2011 והמדוברת ביותר מבין אלו ששידרו תשע חברות מכוניות שונות – ושנת 2011 הסתיימה לראשונה ברווח שהגיע לאחר שנים של הפסדים. חלפה שנה. העניינים הכספיים התחילו להסתדר איכשהו, אבל אנשי קייזלר עלו על משהו: הרוח האמריקאית היא נכס אדיר, והיא משהו שאף אחד לא מדבר עליו או מתכתב איתו. ואז הם עלו באמצע ההפסקה בסופרבול עם קלינט איסטווד האגדי - הפרש הבודד בערבה, ה- DNA האמריקאי, בנאום אגרוף בבטן: " זו מחצית. שתי הקבוצות בחדרי ההלבשה, חושבות מה הן יכולות לעשות כדי לנצח את המשחק במחצית השנייה. זו גם מחצית באמריקה. לאנשים אין עבודה והם כואבים. וה...
תגובות
הוסף רשומת תגובה