strategic-navigation

בהמשך ישיר לפוסט הקודם, בו הצגתי את ההנחה כי  הבחירה החופשית שלנו לא הופכת אותנו ליותר מאושרים   וכי למוצר אחד בלבד יכול להיות יתרון תחרותי בולט, אני רוצה להאיר  נקודה משלימה.  אם נשים לרגע בצד את מה שאנו יודעים על פיזור סיכונים, נוכל לראות איך ייצור מוצר אחד בלבד מעניק לחברה יתרון פסיכולוגי נוסף, שמגיע בכלל מעולם הזואולוגיה: צבי הנגב, מתוך אתר רשות הטבע והגנים בשנת 1975 פרסם פרופסור אמוץ זהבי תיאוריה חדשה ומרתקת בשם "עקרון ההכבדה", שמסבירה תופעות בעולם הזואולוגי שעד אז לא היה להם הסבר המניח את הדעת: בקצרה - ובשפה לא מקצועית, מדובר בהתנהגות שונה של בעלי חיים שכאורה אינה משרתת אותם, אך משתלמת מכיוון בלתי צפוי. צבי מצוי, בהתקרב אליו טורף כלשהו, לא בורח - אלא נעמד וקופץ במקום בעזרת רגליו החינניות. הסיכון לכאורה הינו סיכוי רב לבזבז זמן יקר ולהיטרף. אך המטרה האמיתית טוען זהבי, היא תשדורת כלפי הטורף: " אני חזק, צעיר, בריא - עזוב אותי במנוחה ולך תחפש חיה חלשה יותר " . בפועל אגב, העלו תצפיות כי הטורף אכן מעדיף לחפש טרף קל יותר.  ומה בין אייפון לאותו הצב

הרצאה מרתקת בה צפיתי מבית TED, הצליחה להסביר לי עוד מימד חשוב בסוד ההצלחה של אפל, התאגיד הכי יצירתי, מוצלח ודורסני בסביבה. ואם לא מתחשק לכם לראות את ההרצאה (מרתקת), הנה הסוד שמפוצח היטב ובצורה מנומקת ומתודולוגית מאוד, בכמה מילים:  הבחירה החופשית שלנו לא הופכת אותנו ליותר מאושרים: ההפך הוא הנכון. למרות שאנו רודפים אחר "החופש לבחור" בכל תחום בחיינו, שפע הבחירה הניצבת מולנו הופכת אותנו למאושרים פחות ומבולבלים יותר, וזוהי האמת שבאפל היטיבו לפצח: אנו לא באמת רוצים להתלבט בין אינספור דגמים של מכשירי נוקיה, מוטורולה או סמסונג. אנו לא נגיד את זה ולא נודה על עובדה זו לעולם, אבל אנו רוצים שיבחרו בשבילנו.  ואם נחבר את חוסר הבחירה לעקרונות הנוספים של אפל - חדשנות חסרת תקדים ומיקוד ברור,  נקבל עוצמה מדהימה.  ואגב, נקודה דומה שמתחברת לעניין, היא חוסר היכולת שלנו לבחור או להעדיף דבר שטרם פגשנו, ושקשה לנו לדמיין אותו:  הנרי פורד (בדיוק כמו סטיב ג'ובס) סיפר תמיד שאין באמת מה לשאול צרכנים: לדבריו, " אילו היית שואל את האנשים מה הם רוצים - הם היו מבקשים סוס טוב יותר", אבל זה כבר

סטיב ג'ובס הולך, וזה הזמן לראות שוב את הנאום הבלתי נשכח שלו (סטנפורד 2005) כדי להיזכר מאיזה חומר עשויות אגדות מודרניות, ואיך זה להגשים את עצמך גם כשבנתוני הפתיחה אין לך בעצם כלום. 

בעיצומה של מהפכת האוהלים פגשתי את הפרסומת חדשה של איקאה, מתוך מגמה בה איקאה מוצאת לנכון לצאת למלחמות שונות נגד ה סנטימיזציה והריהוט הישן שלנו.  הפעם,   יצאה איקאה עם סרט חדש, שמציג את המלחמה בריהוט הישן לא פחות מסצנה מרגשת מ'לב אמיץ': המונים יוצאים לבער את הריהוט הישן מתוכנו -   וכמובן רצים מיד לסניף הקרוב של איקאה.  לכאורה, מתאים בול לתקופה, לא? צחקנו?  מעולה.  אבל בואו נעצור לרגע ונריץ את הסרט שוב: הוא לא עובד לי. בעיני, בתקופה הזו, זה אפילו בומרנג. העולם הולך ומשתנה לנו מול העיניים, והקמפיין של איקאה רק מקצין את המתח: אנו בעיצומה של מגמה עולמית היוצרת שיחה סביב מיחזור ומגמה לשמור חפצים, לחדש, להתרפק (ראו ערך וינטג' ) ופחות לזרוק - אנו בעיצומה של מגמה שנותנת לפרט יותר כוח אל מול התאגידים הגדולים ואל מול ממשלות ומונופולים, אנו (חלילה) רגע לפני משבר כלכלי נוסף בו לא יזרקו סתם כך "חפצים סנטימנטליים",  ודווקא עכשיו איקאה, כמייצגת של תרבות תאגידית, מציגה סרט אפוס בו נראה הפרט כחלק מהמון "שהולך לעשות שינוי". האמנם? דווקא עכשיו סרט בו ההמון

לאחר 10 קילומטר בערבה, תיק על הגב ומפה ביד, נפל לי האסימון: אנחנו חושבים שהמצאנו את השיתופיות הדיגיטלית, את החלוקה במידע ועזרה הדדית מתגמלת  כפי שהיא מופיעה באפליקציות שונות (השוואת מחירים, קופונים, פייסבוק ועוד), אך למען האמת השיתופיות היא עניין עתיק מאוד, ואם תרצו יש לה אפילו שם מגניב וקליט כמעט כמו לאפליקציה: עוד לפני שהודפסה המפה הראשונה וטרם הומצא הצבע שיסמן לימים את שבילי המדבר - שלא לדבר על ה-  GPS , מצאו את בו הדרך בעזרת רוּגוּ'ם: מספר אבנים, לעיתים שתי אבנים בלבד המונחות זו על זו - והרי לנו רוגום, הטכניקה הקדומה ביותר לסימון הדרך במדבר ושמי שלא מודע לקיומה יחמיץ אותה בקלות, וחבל: פעם הרוג'ום יסמן גישה לנקודת מים עלומה, פעם לשביל עוקף מצוק, פעם לנָקְבּ (מעלה) משובח. תמיד מבטיח, תמיד מקיים, ותמיד מרגש לגלות אותו כמו הבטחה שמתקיימת. תסתכלו טוב, תמצאו אותו. רוג'ום באיזור אילת. מתוך אתר  טיולי מי היו מסמני הרוג'ומים? אין לדעת, אבל רוג'ום הוא דבר שמחייב תחזוק ולפעמים עדכון, וההולכים במדבר – לאורך דורות, סימנו לטובת הבאים אחריהם וכן הלאה. ותגידו – מה מיוחד