רשומות

מציג פוסטים מתאריך יולי, 2008

קצת קריאייטיב

תמונה
פרינטים (טובים) הם בעיני קריאייטיב מעניין הרבה יותר מסרט או באנר. בפרניט טוב יוצר המודעה מזכך בפריים אחד את כל הסיפור. זה הרבה יותר קשה, והרבה יותר מעניין. אני אוהב את המודעה הזאת. למה? 1. העיצוב. תראו איך עיצוב מכוניות הפך למרדף אחרי הפריים הקפוא של כריש לפני תקיפה. רכבים מעוצבים רבים (מעולם הפרימיום כמובן), שואבים את עוצמתם מעולם הטבע (בדגש טורפים). והנה, אחד לאחד, ניצב ה"כריש" מול... ה"חתול". נוקאאוט. 2. הקומפוזיציה. כמו בספרים. מדוייקת. נכונה. לצד החזק יש יותר, והצד השני נראה נמלט. 3. נמלט. היגואר מקבל טוויסט קטן, והולך אחורנית. פרט קטן שמספר הכל: שני מותגי פרימיום מובילים הולכים מכות, ואחד כאן ילך הביתה.

הבנים חזרו.

תמונה
בלי להכנס לעמדה בסוגיה הכואבת והנוראה הזו של החזרת החטופים, הפרשייה הזו יכולה ללמד אותנו משהו על כוחה של מילה בעולם התקשורתי שלנו. זה התחיל נדמה לי עם הקמפיין של שלמור, המשיך בכל ציטוט ואחר-כך כבר איש לא דיבר אחרת: לא "חיילים" חזרו הביתה או נחטפו או נרצחו במארב. לא "חטופים". לא "שבויים". לא (לצערנו בסוף כן) "הרוגים". בנים. הבן שלי. הבן שלך. מילה קרובה. כואב. דוקר בלב. כמו המשפחה השכולה שלי, שמההתחלה ההיא המזוויעה, לא רק מהיום כמו למשפחות רגב וגולדווסר, יש לה קבר לפקוד (ורוצח שאולי ישתחרר בקרוב).

מהממותה לאייפון

תמונה
בנקסי (banksy) הוא אמן גרפיטי ענק בעיני, שמגיח משום מקום, תוקף קיר ונעלם לאחר שהשאיר מאחוריו יצירת אמנות , והוא כל כך מסקרן עד שבירושלים קמו לו חיקויים זולים (באמת זולים), שמונצחים על קירות נוקטורנו ובית להקת המחול ורטיגו. העבודה הזו של בנקסי מגלמת את השינוי שחל בנו - הצרכנים המודרניים (שינוי שבעצם לא התרחש כלל): את הממותה החליפה הפרה והסוס שהתחלפו ברכב פורד מודל T וטלגרף שהתחלפו בתורם באייפון דור שלוש וחצי ונייקי. לא השתננו בהרבה.

"כל אנשי הקמפיין"

תמונה
"כל אנשי הקמפיין" הוא סרט חובה. חובה לכל אזרח בישראל, עד כדי כך שיש לחוקק חוק שכל אזרח המעוניין להצביע בבחירות, חייב להיבחן עליו בעל-פה. הסרט הזה, שמצד אחד הולך ומתיישן ומצד שני רלוונטי עד כאב, מראה את הפרצוף שלנו, של מדינת ישראל על שלל שריה, ראשיה ויועציה, שכמו הגיבור הסמוי של הסרט, שרויה עמוק עמוק בקומה, ומסתחררת בין ספין לספין. לצפייה בסרט הקליקו כאן

האסטרטגיה של הנגד

גופי אופוזיציה שונים חיים על שלילת הצד השני, וכטקטיקה תקשורתית, וקל וחומר כאסטרטגיה - זה בסדר גמור שאתה נגד. אבל כשאין לך אלטרנטיבה וכשאתה לא מציע משנה סדורה, אסטרטגיית הנגד הופכת לחרב פיפיות, חוזרת כבומרנג אל נושא המסר, ומשאירה טעם מר בפה: יופי. הצלחתם להפחיד אותי. מה עכשיו? ולמה אני כותב על זה בכלל? לאחרונה הפסידה החברה להגנת הטבע במאבק סביבתי שנוי במחלוקת אליו יצאה בחבל לכיש, ומאבק חשוב פי כמה שהולך וקורם עור וגידים - על עתיד הערבה, עלול לזכות בהפסד דומה, וחבל. ומהי באמת טקטיקה אחרת עם סכויי הצלחה גדולים יותר? תכנית גרנדיוזית פי כמה מישוב קטן בחבל לכיש - תכנית ספדי, נבלמה בזכות אישה אחת חרוצה ואסטרטגיה של אלטרנטיבה: נעמי צור הקימה את "ירושלים בת-קיימא" - קואליציה בת 60 ארגונים וועדי פעולה ברחבי הבירה, שבדקו דונם דונם את קרקעות ירושלים, הציעו אלטרנטיבות להכחדת הטבע האחרון של העיר, ולבסוף - התכנית ירדה מהפרק. ואפרופו נגטיב, גרינפיס, האחות הגדולה והמיליטנטית מהעולם הגדול, לוקה גם היא באלימות יתר במסרים שלה (דוגמה בסרטון הבא. לא מומלץ להורים), מה שגורם לי לקוות שימצאו כבר