strategic-navigation

בספרו המצויין של ג'ארד דיימונד בשם "רובים, חיידקים ופלדה", מתמצת ג'ארד את סיפור התפתחות הציוויליזציה כפי שאנו מכירים אותה לכדי 400 עמודים מעניינים, כאשר התימה של הסיפור הוא פשוט, בדיוק כמו בעקרון החוזר בספריו המשובחים של פול אוסטר: הכל מקרה. מקריות גיאוגרפית, בוטאנית ואקלימית גרמה לציוויליזציות מסויימות להתפתח מאוד, ולאחרות לדרוך במקום ו/או להיעלם. נזכרתי בספר הזה כשהצצתי במדד המותגים המובילים בעולם. מי מחברת קוקה קולה היה מאמין שחברת אינטרנט קטנה, שבמקרה או לא במקרה המציאה את מהפיכת המידע, תוביל את רשימת המותגים העולמיים ( על פי דירוג BrandZ השנתי שמבצעת ענקית הפרסום WPP) בשנה השניה ברציפות. אבל המקריות (שאם תרצו, אפשר לקרוא לה גם השגחה עליונה או משהו דומה) לא נעצרת. מתישהו, באיזה משרד קטן אי שם בעולם, מתפתחת לה המהפיכה הבאה.

חיילת עם חצאית וכומתת ברט וחייל עם גיטרה, שנראו כאילו יצאו הרגע מהאחזות נח"ל בסיני, חילקו לי עכשיו שוקולד עלית בעיצוב רטרו צהוב של פעם (ואני ממש שפשפתי את עיני), ובכך הצטרפה עלית לגל הנוסטלגיה השוטף את ישראל בימים אלו, כאשר כל מותג שמכבד את עצמו מצטרף לחגיגה. השימוש בנוסטלגיה לבניית נדבך נוסף באבני המותג מעניינת מאוד: המותג בעצם קורץ לנו "הי, הייתי איתכם כבר אז, בימים הקסומים שהיו ואינם". מצד שני, לא כל מותג מסוגל לשחזר את אווירת "היו ימים", ונראה שקיים קו גבול סמוי העובר (בערך)בשנת 67, שלפניו כל זיכרון הוא נוסטלגיה מתקתקה, ולאחריו - עבר קרוב מדי, בו המילה "נוסטלגיה" מוחלפת במילה "מיושן".

קשה להעביר את תחושת הדחיפות שקיימת בסוגיית התחממות כדור הארץ. אנו נמצאים בתוך בשעון חול שהלך ואוזל, וסביבנו הולך וגובר השרב. בתוך כל המאומה הקיימת ומהומה העתידית לבוא, לאדם הפרטי קשה מאוד לבצע פעולות ממשיות למניעת התחממות הכדור. למרות זאת, האתר הבא (בעברית) מפרט סדרת פעולות מינימליות שאנו יכולים לעשות, ואילו חוץ מיוזמה ברוכה זו, הולך ומתגלגל בעולם רעיון המסחר בפחמן דו חמצני , שמקזז בין גופים המעוניינים לחסוך בפליטת הפחמן לבין אלו שעשו / יעשו זאת(כמה שזה נשמע הזוי - לכל חוסר יש ביקוש, גם אם זה ברכישת מכסת גז וירטואלית). ואחרי הכל, קבלו את הסרט של גרינפיס שמעביר בחדות את תחושת הזמן ההולך ונעלם בנוגע להתחממות כדור הארץ.

קרב האיתנים המתחולל עכשיו במדיה החרדית והכללית על הסיפור שמסרב לגווע אודות שפע שוק ומלחמת השבת, מספק הצצה מקיפה על כלי הנשק של כל צד: החרדים, באופן מסורתי, משתמשים בפשקווילים (גליונות נייר המודבקים על שלטים / קירות בתים) וכן בפרסום בעיתונות החרדית, "החילונים" (דודי וייסמן באמצעות שטרית גרופ) פונים אל הצרכן החילוני-מסורתי באמצעות קמפיין הנעזר גם באינטרנט("עכשיו יותר מתמיד". האומנם?), ואילו הדתיים הלאומיים, כצופים מהצד, מסקרים את שדה המערכה בעיקר באמצעות עלוני השבת. ומי ינצח? בסוף, בפגישה לילית ארוכה (בבני ברק), שתכלול עסקנים (חרדים), עורכי דין (מהצמרת), ופפארצ'י (נמרץ ומעשן), יסתיים החרם (עם נזק לכולם: לתדמית החרדית, לסטטוס קוו, לכיסים של דודי ולקשר הרופף במרקם החיים בישראל) בהודעות יח"צ לעיתונות, ויהיה גם מי שיחייך אחרון - משרדי הפרסום והיח"צ (כי שבת או לא שבת, יש עבודה).

חג הפסח הבא עלינו לטובה, הוא חג שיכול לסמן ולעורר מחדש את חג השחרור מ-"העבודה הזרה" המודרנית - החל מהסגידה למותגים, לתרבות הווירטואלית ועד להשתעבדות לעולם העבודה המודרני, באמצעות חוברת ההדרכה מיוחדת - ההגדה של פסח, אותו טקסט קדום וקסום, שמפרש בצורה מיוחדת ועמוקה גבריאל שטרנגר, פסיכולוג ואיש אשכולות, בספר מרתק בשם "מסע אל החירות - ליל הסדר כתהליך צמיחה": "עבדות מצרים פירושה להיות עבד לכלים- למסגרות, לשגרה שיוצרת אשליה שהכול בסדר, כאילו הנשמה בפנים אינה כמהה אל הא-לקות. גברים הולכים לחדר כושר, משקיעים בבגדים יוקרתיים ומתהדרים בהשכלה מרשימה, אך בפנים מרגישים ריקים, מבולבלים וחסרי שורשים. נשים לומדות לעשות קריירה, להתקשט, להיות רזות ומושכות, אך גופן נשאר חידה בעבורן, הן אינן מכירות אותו לעומק ואינן מרגישות נוח אתו. ובלב השאלה אינה נותנת מנוח: מה זה להיות גבר? מה זה להיות אישה? במצרים אין מענה לשאלות כאלה" (64). "פרעה הוא החלק שבנו שעסוק בפירעון- צבירת רכוש, מאבק ותחרות עם אחרים...מה שמעניין אותו הוא הבעלות, לא ההוויה" (מתוך הספר). יציאת מצרים מסמלת א

בחודש האחרון הציף את פרסום החוצות קמפיין חצוף ומעורר סימני שאלה: מתחרה סמוי לטוארג - ספינת הדגל הג'יפאית של פולקסווגן, הציג את עצמו ללא שם / זיהוי, ותקף חזיתית ובלי בושה את טורג' (כמו טורג', רק עם מנוע / כמו טוארג, רק לא מכוער). הגבות הורמו, הטלפונים צלצלו, תביעת דיבה כמעט הוגשה, ולבסוף נחשף הג'יפ המתחרה - טיגואן, כלא פחות מאחיו הצעיר טוארג לאותה המשפחה. בשנת 1975, פרסם פרופסור אמוץ זהבי, קרוב משפחה רחוק מאוד מאוד שלי , תאוריה חדשה ומרתקת בשם "עקרון ההכבדה", שמסבירה תופעות מוזרות בעולם הביולוגי: בקצרה - ובשפה לא מקצועית, מדובר בהתנהגות של בעלי חיים שכאורה לא משרתת אותם, אך משתלמת מכיוון בלתי צפוי. למשל - צבי מצוי, בהתקרב אליו טורף כלשהו, לא בורח - אלה נעמד וקופץ במקום בעזרת רגליו החינניות. הקושי - סיכוי רב לבזבז זמן יקר ולהטרף. המטרה האמיתית - תשדורת כלפי הטורף: "אני חזק, צעיר, בריא - עזוב אותי באימש'ך. חפש סטייק אחר". ולטיגואן. במהלך פרסומי מקורי ואמיץ (אני לא מכיר הרבה מנהלי מותג שהיו חותמים על קמפיין כזה), טיגואן תוקף בצורה דומה את המשפחה שלו.