הסיפור של ההחמצה הנוחה
יש לי קרוקס בבית. כן, כמו לכולנו. זה נוח, קל ועמיד, אבל יש לי קרוקס בבית , לא על הרגל שלי עכשיו, וזה אומר משהו על ההחמצה הגדולה של המותג הזה, שמנייתו התרסקה לאחרונה , מותג שמהווה בעיני תמצית סיפור של החמצה שיווקית. זה התחיל בבאאז אמיתי, כזה שכל פרסומאי חולם עליו: "שמעת על הסנדל/ הכפכף/ הנעל המכוערת הזו שהיא כל כך נוחה?" / "שמעתי שזה התחיל כניסוי לנעלי ספנים/ טבחים/ אחיות בקנדה/ הולנד/ פינלנד" - והמשיך לתופעה שלא היה ניתן להתעלם ממנה בקיץ 06-07: לכולם היה קרוקס: מוצר מכוער עד אימה, ונוח ללא מתחרים. בשלב הזה, היה לקרוקס הכל: ציבור נאמנים-מאמינים, יחסי ציבור חינם ומכירות בשמיים, וגם פיתוח מוצרים משלימים ומוצרים חדשים לחלוטין. אך משהו אחד היה חסר עוד מההתחלה. קרוקס באה לעולם עם בשורה אדירה: מוצר-מותג, שב-DNA שלו מתחבא סיפור גדול על העולם המודרני, סיפור שיוצריו של "שרק" הצליחו להנחיל לצופי הסרט: לא כל מה שנראה מכוער - "מכוער". לא חשוב מה שאתם רואים, חשוב מה שאתם מרגישים, ובמילים אחרות - החיצוניות פשוט לא מעניינת. האינדווידואליות והעצמאות IN, המיינסטרי